ביאור:משלי כד לא
משלי כד לא: "וְהִנֵּה, עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים, וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה!"
תרגום מצודות: והנה, על כל השדה עלה קמשונים וחרולים (מיני קוצים), כי בעבור העצלות לא חרש כראוי לחתוך שרשי הקוצים לבל יגדלו; וגדר (כותל) האבנים שהיה סביב נהרסה וניתצה, כי העצל סר השגחתו.
תרגום ויקיטקסט: - והנה, כל השדה היה מלא בקמשונים (קוצים), פני השדה היו מכוסים בחרולים (עשבים שוטים), וגם גדר האבנים של השדה נהרסה -
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כד לא.
דקויות
[עריכה]משל ונמשל
[עריכה]לפי רוב המפרשים, העצלות בעבודת האדמה היא משל לעצלות בעבודת הנפש: "העניין הזה כולו מוכיח כי הוא דרך משל, ולולי כן, מה יבוא להודיענו, הלא ידענו כי אם יתעצל האדם ולא יחרוש שדהו ולא יתקן כרמו, כי יעלה קמשונים; ומה זה שאמר אחרי כן "ואחזה אנוכי אשית ליבי"?! הנה, מצאנו במקומות רבים עניין שדה וכרם וניר וזריעה נזכרים על דרך משל... (הושע י יב): "זרעו לכם לצדקה "... והנה, שדה בזה - משל על הנפש המתאוה. ולפי שהתאוה מתולדת החומר, ימשילהו לשדה... הנה תולדת הארץ מצלחת בעבודת האדם, וכן תולדת הנפש תצליח בגידול ולימוד והנהגה. ואם לא יגדל ויגמול נפשו - לא תצליח לפעולותיה ולעבודתה. והגידול הוא תיקון המידות. ואם ייגע האדם לעזור בתיקון הארץ להצלחת תולדתה - הלא ייגע בתיקון נפשו להצלחת תולדתה! והנה, הכוח הצומח והכוח המתאוה, תולדת שניהם תצליח בגידול ובהנהגה, ואם לא יגדלם, ויניח התאוה על דרכה ועל תאוותה ותולדתה - תישחת הנפש במידותיה וייפסד השכל, וגם הגוף ייספה ויאבד ביתרון המאכל והמשגל, אף כי יאבדו הנפש והגוף בחטאים ובעונשים... והנה עניין החרישה - התוכחת התמידית בעצמו לנפשו, או יוכיחנו החכם, ותיכנע במוסר, לשבור הלב הקשה מיראת ה' יתברך, כאשר יעבוד האדם באדמה הקשה ותשוב נוחה ותחוח... ומפני יראת ה' ייכנע הלב ויירך ויישבר..." (רבנו יונה; ראו גם מלבי"ם על ישעיהו כח כד).
"על שדה איש עצל עברתי זה אחז, ועל כרם אדם חסר לב זה מנשה, והנה עלה כולו קמשונים זה אמון, כסו פניו חרולים זה יהויקים, וגדר אבניו נהרסה זה צדקיהו, שנחרב בית המקדש בימיו" (סנהדרין קג.).
"מי שאינו חוזר על תלמודו, מתחלה משכח ראשי פרקים, וסוף מחלף דברי חכמים מזה לזה, שאומר על טהור טמא ועל טמא טהור, והוא מחריב את העולם" (רש"י).
"רעת העצל אינה באה בבת אחת, אלא מעט מעט בלא שיידע וירגיש בה, כי הנה הוא נמשך מרעה אל רעה עד שיימצא טבוע בתכלית הרעה... בתחילה אינו אלא מחסיר הטורח אשר היה ראוי לו, ומפני חסרון הלימוד... תחסר לו ההבנה... וברצותו ליישב הפרשה... יגלה בה פנים שלא כהלכה, וישחית האמת ויהפכהו, ויפרוץ את הגדרים.." (רמח"ל, מסילת ישרים, מידת הזריזות).
"לא די לעצל שלא יגיע לידיעת התורה, כיון שאינו עוסק בתורה כראוי, אלא אפילו מחמת העצלות מעלה בלבו סברות של טעות. כי העצל יורה היתר לעצמו ויאמר: טוב לגוף המנוחה כדי שיתחזק, כי כשאדם חזק הוא יכול לעשות יותר מן החלש. ומטה אוזניו לדברים בטלים, ואומר שבזה יהא לבו פתוח. נמצא, שהעצלות גורם שיחפש סברות לומר שעושה מצווה לבטל מן הלמוד." (ארחות צדיקים, שם).
"ה' יתברך הטביע בנשמה הקדושה, שתוכל להתרבות כמו הזריעה שבארץ... אם יופיע עליה אור חכמת התורה קדושתה... אבל אם הוא איש עצל מכל זה... מלבד שלא יתוסף עליו קדושה, עוד יתוסף עליו קוצים שעוקצין את כל קדושתו וחכמתו שנקבע בו מתחילה... ורק מלאה קוצים מכוחות הטומאה שנמשכה על נפשו ע"י עוון ביטול תורה, וכן ע"י חסרון תשובה ומעשים טובים..." (החפץ חיים, אהבת חסד ב יא, הגהה), "כי איש ישראל יכול ליטע בתורתו ובמעשיו כרם בגן עדן... ועל כן צריך לשמרו שמירה מעולה, אבל הדיבור אצלו הפקר, אז ימצא בכרמו קמשונים וחרולים, וכל הגדרים שיעשה בנפשו לא יתקיים כל זמן שהדיבור אצלו הפקר..." (חפץ חיים, חובת השמירה, פתיחה).
"יש שני מיני אנשים: אחד עצל להשיג לנפשו תורה ומעשים טובים, והשני חסר לב - שיש בידו תורה ומעשים טובים אבל ליבו חסר דאגה עליהם שיתקיימו בידו. ומפרש על הראשון: והנה עלה כולו קמשונים - שתחת נטיעות יפות מדברי תורה גדלו קוצים וברקנים מדברים בטלים, ועל השני - כסו פניו חרולים... שכל דיבור של תורה וקדושה שדיבר, והיה באפשרותן לעלות ולעשות פרי הילולים קודש לה', נתכסה ונמשכה עליו מלמעלה רוח הטומאה ע"י דיבוריו האסורים. וסיים הכתוב וגדר אבניו נהרסה... שבהמשך הזמן, אף גדר של אבנים, החזק, נהרס, ונעשה הכרם למדרס רגליים לכל עובר ושב, ואין שווה מאומה. וכן הוא האדם, אשר לא יביט למוצא שפתיו, והם כהפקר אצלו, כל הגדרים החזקים שהיה לו מתחילה על הנהגתו - כולם יהיו נהרסים..." (חפץ חיים, שמירת הלשון ב א), "ובענייננו גם כן תיקונו על להבא, שיעשה לעצמו גדרים, שירחיק עצמו מחבורת אנשים, ושלא ידבר אודות שום איש..." (שמירת הלשון ב כד).
הקבלות
[עריכה]קמשונים וחרולים
[עריכה]קמשונים חרולים הם מיני קוצים (מצודת ציון) ועשבים שוטים העולים במקומות נטושים. כך גם בפסוקים:
(ישעיהו לד יג): "וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים, קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ; וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים, חָצִיר לִבְנוֹת יַעֲנָה".
(הושע ט ו): "כִּי הִנֵּה הָלְכוּ מִשֹּׁד, מִצְרַיִם תְּקַבְּצֵם מֹף תְּקַבְּרֵם; מַחְמַד לְכַסְפָּם, קִמּוֹשׂ יִירָשֵׁם חוֹחַ בְּאָהֳלֵיהֶם".
(צפניה ב ט): "לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעֲמֹרָה, מִמְשַׁק חָרוּל וּמִכְרֵה מֶלַח וּשְׁמָמָה עַד עוֹלָם; שְׁאֵרִית עַמִּי יְבָזּוּם וְיֶתֶר גוי[גּוֹיִי] יִנְחָלוּם".
(איוב ל ז): "בֵּין שִׂיחִים יִנְהָקוּ, תַּחַת חָרוּל יְסֻפָּחוּ".
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/24-31